מספר ימים לאחר שחזרתי מביקור בווייטנאם שאלו אותי ידידיי, מדוע נסעתי לשם הרי "אין יהודים בוייטנאם". קשה להאמין שבמדינה מרוחקת ודמיונית זו יש יהודים. יש דבר מה במרחק הגיאוגרפי, בתרבות של וייטנאם, בכובעים המשולשים ובאוכל הוייטנאמי שלכאורה לא נדבק ליהודים. אולם עליי להפתיע גם את קוראיי ולאשר בבטחה שאכן יש כיום כ-200 יהודים הגרים בווייטנאם. היום אומרים לא רק "גוד מורנינג וייטנאם", אלא גם "געיט שאבעס" ווייטנאם.
הגירת יהודים לווייטנאם- תופעה חדשה
הקהילה היהודית בוייטנאם מתעוררת, בעלי עסקים ומקצועות חופשיים באים להשתקע במדינה ומחפשים קשר אישי וחברתי בין היהודים המהגרים למדינה. יהודים רבים מגיעים לווייטנאם מאירופה, ארצות הברית, אוסטרליה, ישראל ומדינות אחרות במזרח אסיה.
בסוף מלחמת וייטנאם, המדינה הייתה בין העניות במדינות העולם, כשברית המועצות מממנת רבע מהתוצרת הלאומית ואנשים רבים חיים בעוני נוראי ועובדים כחקלאים. אך מאז 1986, וייטנאם נטשה את החקלאות הקולקטיבית והחלה לעודד יוזמה פרטית והשקעות חוץ. התוצאה הייתה צמיחה כלכלית שוברת שיאים– 8.17% ב-2006 וירידה מדהימה ברמת העוני, שירד ל-18.1% מ-73% לפני 20 שנה. כמו כן, וייטנאם הצליחה לשקם את עצמה בעוצמות גדולות מאז תום המלחמה עם ארה"ב ב-1975.
שינויים של "התחדשות" שהובלו ע"י המפלגה הקומוניסטית ב-1986 השתרשו ואידיאלים מרקסיסטים בשוק התעמעמו לטובת צמיחה כלכלית. למרות העמקת הסחר הבין לאומי עדיין עלויות העבודה וכוח האדם נותרו נמוכות (בין דולר אחד ל2 דולר יום) אפילו יותר מאשר בסין. כל אלו, הופכים את וייטנאם למקום אטרקטיבי ליהודים המבקשים להתנייד על פני גלובוס למכירת מרכולתם וחיפוש אפיקים כלכליים חדשים.
"חוק בנושא היהודים" בוייאטנם
מתברר שהיהודים החיים כיום בוייטנאם הם לא הראשונים אשר הגיעו לאדמתה. יש מעט התייחסויות להתיישבות היהודית בסייגון בין דפי ההיסטוריה היהודית, בשנות הששים והשבעים של המאה התשע עשרה. היהודים הראשונים שביקרו בוייטנאם הגיעו ככל הנראה לאחר הקולוניזציה הצרפתית של המדינה, בחצי השני של המאה התשע עשרה. וייטנאם הייתה עד מלחמת עולם השניה חלק ממושבה צרפתית שנקראה הודו-סין, ביחד עם קמבודיה ולאוס. עד 1939 מספר היהודים המוערך, בכלל הקהילות של הייפונג, האנוי, סייגון וטורן באינדו-סין הצרפתית, הגיע לכ-1,000 נפש.
ב-3 באוקטובר 1940, היהודים אזרחי צרפת איבדו, על פי צו של ממשלת וישי, את מעמדם כאזרחים שווי זכויות שבו זכו ב-21 בספטמבר 1917 לאחר מאבקים קשים. ב1940 החוק האנטישמי- "חוק בנושא היהודים", ייושם באינדו-סין הצרפתית (ויטנאם) ע"י המושל ז'אן דקו. בנובמבר 1940, היהודים הוגבלו למקצועות מסוימים וביולי 1941 היה אסור לילדים יהודיים להוות יותר מ-2% מתלמידי בית הספר הציבורי. עד אוקטובר 1942 חמש עשרה עובדי ממשלה פוטרו מתפקידיהם עקב היותם יהודים, ויהודים פוטרו ממקצועות רבים החל מבנקאות ועד ביטוח, פרסום, ניהול ועסקים.
ב-1954 וייטנאם קיבלה עצמאות כמדינה מחולקת, עם צפון קומוניסטי ודרום קפיטליסטי. לפני עזיבת הצרפתים, האוכלוסייה היהודית באינדו-סין (המורכבת מוייטנאם, לאוס וקמבודיה) מנתה כ-1,500 יהודים ודווח כי רובם עזבו עם הצרפתים ולא השאירו מאחוריהם שום ארגון קהילתי יהודי מובנה ואכן, החל משנת 1957 לא ידוע על קהילות מאורגנות של יהודים באזורים אלו.
צריך רק לציין שהיהודים שהיו על אדמת ווייטנאם לפחות באופן זמני, היו אלו כ-30,000 יהודים אמריקאים אשר שרתו בכוחות צבא ארה"ב בוייטנאם. לאחר התבוסה של דרום ווייטנאם ב-1975, לא נותרו יהודים במדינה. כך שהיהודים אשר החלו להגיע לווייטנאם בשנים האחרונות הם למעשה התיישבות חדשה במדינה ולא המשך של היהודים שגרו בה בעבר.
לחיות בפלנטה אחרת
בית חב"ד בוייטנאם הוא מקום של ביחד. אחת התחושות הקשות ליהודים וישראלים במדינה כוייטנאם בה התרבות שונה לחלוטין מהתרבות המערבית היא תחושת בדידות. יהודים מרגישים בווייטנאם כחיים בפלנטה אחרת ובית חב"ד מספק להם תחושה של בית, עם המנהגים והאווירה המוכרת לכולם. שליח חב"ד במקום, הרב מנחם הרטמן משמש למעשה כרב היהודים במקום.
אולם, למרות הגעתם של יהודים למדינה והקמת בית חב"ד, יש לזכור שהיהדות אינה דת מוכרת על ידי הממשלה הוייטנאמית. מצגים ציבוריים של חיים יהודיים דורשים דיסקרטיות. באופן חוקי אסור לקיים פעילות דתית יהודית וככל הנראה זו אחת הסיבות שלעומת רוב הבירות בעולם, בית חב"ד לא דאג להדליק חנוכייה בחנוכה באופן פומבי בכיכר השוק וברוב עם והדרת מלך. כמו כן, זה המונע בשלב זה בניית מקווה טהרה ציבורי. מצד שני, נדמה שהממשלה בוייטנאם אינה עומדת להגביל את הדת. דאגתה העיקרית היא הכלכלה, וגם אין אנטישמיות כפי שאין בארצות אסיה אחרת, חוץ מהמדינות המוסלמיות.
rabanim@ots.org.il
הכתבה באדיבות עלון שבתון