הקשר היהודי: קובה

 

סיפורה של קהילה שהייתה 40 שנה במדבר

סיפורה של הקהילה היהודית בקובה הוא סיפור מופלא של קהילה אשר לאחר ארבעה דורות אבודים חוזרת וניעורה ושבה לשורשה היהודי.

40 שנות בידוד, אתיאיזם, תעמולה אנטי ישראלית והטפה מרקסיסטית גרמו לנזק משמעותי לקהילה היהודית הקובנית, שבא לידי ביטוי באיבוד משמעותי של הזהות היהודית וכמעט מאה אחוזי נשואי תערובת. אולם כיום נראה כי יהודי קובה מתחילים לשוב ליהדותם.

מקורה של הקהילה בשני מעגלי הגירה

ההיסטוריה של היהודים בקובה מתחילה ב-1492, כאשר קריסטופר קולומבוס ועמיתיו הגיעו לצפון קובה. עמו היו יהודים אשר רצו לעזוב את ספרד ואת דרכי האינקוויזיציה. החל מראשית המאה ה-16 המשיכו להגיע לקובה יהודים אנוסים גם מהולנד ופורטוגל.

הקהילה היהודית הנוכחית נוסדה ב-1898, כאשר חלק מ-3,500 החיילים היהודים-אמריקאיים שלקחו חלק במלחמה הספרדית-קובנית-אמריקאית החליטו לגור בקובה. לאחר מכן, במשך 50 השנים הראשונות של המאה העשרים, אלפי יהודים מארצות שונות הגיעו לקובה. גם לאחר השואה, פליטים יהודים רבים הגיעו למדינה.

עד 1952 שנת היו 15,000 יהודים בקובה.

היהודים בתקופת המהפכה ולאחריה

כשהמהפכה של פידל קסטרו יצאה לפועל ב-1959, 94 אחוז מתוך 15 אלף יהודי קובה עזבו את המדינה בשנותיה הראשונות.

ההיסטוריה של הקהילה היהודית של קובה בארבעים השנים אחרונות היא ההיסטוריה של 6 האחוזים הנותרים מקהילה מצליחה וגאה; זוהי ההיסטוריה של אלה שנשארו ושל צאצאיהם.

גם לאחר המהפכה, החיים היהודיים המשיכו ושירותי דת מעולם לא הופסקו. חמשת בתי הכנסת בהוואנה המשיכו לפעול והתקיימו בהם תפילות. החברים הותיקים ביותר של הקהילה, אנשים בשנות השבעים והשמונים לחייהם, היו הגיבורים האמיתיים של הקהילה והובילו את חיי הדת למשך כל שנות המהפכה הקובנית, למרות קשיים רבים ואתגרים, למרות שתמיד החשש מפני הכחדת הדת בעקבות אחוזי ההתבוללות הגבוהים והמחסור בחינוך יהודי בבית לדורות הצעירים ריחף באוויר, השתדלו לשמור על הגחלת.

ה"מהפכה" כיבדה מאד את היהודים כקהילה, למרות שהיחס השלילי לדת, לציונות ולישראל השפיעו מאד על הקהילה היהודית. קובנים מעולם לא היו אנשים אנטישמיים ויהודים בקובה קבלו את אותו היחס שקיבלו מהגרים אחרים. הייתה אפליה בקבלה לעבודה בעיקר למשרות ממשלתיות או במפלגה הקומוניסטית וכן לאוניברסיטאות, אבל אותו יחס היה גם לנוצרים ובעלי דת אחרת בקובה. אמנם הייתה אפליה, אך לא הייתה אנטישמיות.

למרות שהממשלה הקובנית והכנסייה הקובנית אף פעם לא פעלו באנטישמיות במשך שלושת העשורים הראשונים של המהפכה, כמה ספרים אנטי ציונים עם אלמנטים אנטישמיים חזקים יצאו לאור וחולקו ע"י הממשלה. אין קושי למצוא את ה"פרוטוקולים של חכמי ציון" בספרדית בחנויות פופולאריות בקובה.

בעצם, למהפכה של קסטרו היה יחס דו-צדדי ליהודים. מצד אחד היה חופש ביטוי, אפילו ביבוא של תרומות האוכל של פסח והקניה הביתית של מוצרים אחרים, ומכירת בשר כשר ליהודים וכן בכך שבתי הכנסת לא נסגרו והמשיכו להיות בבעלות היהודים. מצד שני, הממשלה פרסמה חומר אנטי ציוני ואנטי ישראלי רב, והציגה ספרות ואמנות ואפילו את השואה כפרופגנדה ציונית. קובנים מעולם לא יכלו לקרוא ספרים של אנה פרנק, יצחק בשביס זינגר, אלי ויזל, ש"י עגנון או ברנרד מלמוד. קובה הייתה האויב הגדול ביותר של ישראל באומות המיוחדות ויזמה חרמות, סנקציות ובידוד נגד ישראל ואפילו האמרה הידועה לשמצה "ציונות = גזענות" מקורה בקובה.

ב-1991 המפלגה הקומוניסטית של קובה שינתה את מדיניות ההתנגדות שלה לדת ופתחה את שעריה למאמינים מכל הדתות. כך יכלה הקהילה היהודית לחדש את פעילותה באופן רשמי ופומבי ללא כל חשש. אולם עד היום יש צורך לקבל אישור ממשרד הדתות המקומי לכל פעילות דתית או אורח דתי אשר אינם חלק מהפעילות הרגילה.

הקהילה היהודית כיום

כיום יש בקובה כ-1500 יהודים, רובם בעיר הבירה הוואנה ומעטים בסנטיאגו דה קובה וקאמאגויי. הדרך למחקר הדמוגראפי המלמד על מספר היהודים בקהילה בקובה הוא דבר מאד ייחודי: צריכת המצות בפסח. מידי שנה (מאז המהפכה ב-1959) מקבלת הקהילה היהודית מוצרים כשרים לפסח מקהילות יהודיות בקנדה, פנמה, מקסיקו וארצות אחרות. לפי מספרי החלוקה, הקהילה יודעת לציין את המספר המדויק של היהודים במקום.

המוצרים שנשלחו בעבר לקהילה בקובה לכבוד חג הפסח שימשו לא רק לקיום מצות אכילת מצה בפסח אלא הפכו להיות מעין קשר מסתורין בין היהודים לבין יהדותם, גם כאשר העדיפו לשמור מרחק מסוים מהקהילה היהודית. אחד היהודים אשר פגשתי בקובה, התוודה בפניי שלמרות שבמשך כ40- שנה לא היה קשור לקהילה וליהדות, הוא חזר כיום לחיים יהודים בזכות מצה וגעפילטע פיש. כאשר ביקשתי ממנו להסביר את פשר הדבר, הסביר לי שאחרי מות אביו, הוא התרחק מיהדות, לא בא לבית הכנסת ולא הכריז על עצמו כיהודי מחשש להפליה מצד השלטון הקומוניסטי, אולם אביו ביקש ממנו לפני מותו, שיקפיד לאכל מצות בפסח. ואכן מידי שנה בהתקרב חג הפסח, הוא הלך לקהילה לקבל את המנה המשפחתית שלו, כך נהג במשך 40 שנה.  הקשר היחיד של יהודי זה עם יהדותו היה קבלת המצות לפסח, החוט הדק לא במהרה התנתק והזכיר לו תמיד שהוא בן למשפחה יהודית ולעם ישראל וכיום הוא חזר ליהדותו בזכות המצות שהפכו לסמל.

כיום יש בקהילה היהודית בקובה 3 בתי כנסת פעילים, שלושתם משופצים לתפארת.

תפילות מתקיימות בכל בתי הכנסת בשבתות וחגי ישראל. בבית כנסת עדת ישראל מתקיים מניין שחרית, מנחה וערבית, 3 פעמים ביום, ולאחריו ארוחות בוקר, צהריים וערב לבאי בית הכנסת.

יהודים רבים באים לבית הכנסת ומרגישים צורך לשוב ולקשור את גורלם עם יהדותם. כמו כן, מתקיימים שיעורים לילדים בבית הספר "תיקון עולם" בימי ראשון, חוגים לריקודי עם, שיעורי עברית והיסטוריה יהודית וכן יש בקהילה ספריה גדולה עם ספרים באידיש, ספרדית ומעט עברית. כמו כן יש כיום מקווה באחד מבתי הכנסת וכן חברא קדישא ובית קברות יהודי. בחמישים שנה האחרונות לא היה רב בקהילה היהודית בקובה, אבל יש להניח שבקרוב יגבר הצורך במנהיג רוחני אשר  ימשיך להעמיק את התהליך היהודי של בני הקהילה.

בשנים האחרונות, צעירים ומבוגרים קיימו את מצות ברית מילה, לאחר שבמשך שנים היו מנועים מלמול ילדים ומבוגרים וכן רבים עברו גיור קונסרבטיבי והתחתנו בחופה וקידושין.

יש לציין שלמרות העמדות הפוליטיות של קובה כלפי מדינת ישראל, יהודים מקובה מורשים לעלות לארץ לאחר שהם עוברים תהליך מסוים של אישורים מצד הממשל.

אחד החידושים המאפיינים את האווירה בקובה, הוא הקמת אנדרטה לזכר השואה בהוואנה. האנדרטה הוקמה על ידי העירייה במקום מקום ייחודי, בחצר אחורית של כנסיה בעיר. המקום נמצא באחריות הקהילה היהודית בעיר הדואגת לשמור ולטפח את המקום.

האם יהדות קובה תתחדש ותשוב לימי תפארתה? האם היהודים הקובנים שעזבו לאחר המהפכה ישובו אליה בקרוב?

להערכתי, יש סיכויים גדולים להרחבת הקהילה היהודית בקובה, לא רק מתוך תושבי האי הנוכחים, אלא על  ידי יהודים ממוצא קובני שעזבו את האי לאחר המהפכה. הקשר הנפשי בין יוצאי קובה לאי הוא עמוק ורבים מבין אלו שהחליטו לעזוב בגלל השלטון הקומוניסטי, עשויים להחליט לחזור למדינה כאשר זו תשוב לשלטון דמוקרטי. גם כיום אין בקובה דמוקרטיה, אבל רוחות של דמוקרטיה החלו לנשב בה ויש להניח שבעוד מספר שנים, בתי הכנסת המשופצים יחזרו להיות פעילים ומלאים אדם. אין בדברים אלו דברי נבואה, אלא הסתכלות סוציולוגית והיסטורית על דרך חידושן של קהילות ועל גלגולם של יהודים בעולם.

כאשר שאלתי את אחד מראשי הקהילה על הזהות היהודית של בני הקהילה, השיב כך: הקהילה היהודית בקובה, לא רק נחלשה מבחינה דמוגרפית אלא גם רוחנית ואיבדה חלק מיסודות הזהות היהודית שלה. המבוגרים הזקינו והצעירים גדלו ללא זהות יהודית, ללא ברית מילה וללא בר מצווה. אבל נשארו מעטים אשר שמרו על הגחלת היהודית, כדי שהיהדות לא תיעלם לגמרי מהאי גם במשך שנים ארוכות. כיום הקהילה היהודית בקובה מבקשת לחדש את החלום היהודי ולשוב לבנות את ההיסטוריה היהודית ולהוכיח לעולם ש"עם ישראל חי (גם) בקובה".

rabanim@ots.org.il

הכתבה באדיבות עלון – שבתון