נפאל היא אחת המדינות הבודדות ללא קהילה יהודית, עתיקה או חדשה. עם זאת, יש בה תופעות יהודיות אחרות שכדאי לתת עליהן את הדעת.
היהודים הגיעו למזרח אסיה ולמזרח הרחוק בתקופות שונות. היו קהילות יהודיות עתיקות מתקופת גלות עשרת השבטים וקהילות חדשות שמקורם בתחילת המאה ה-19 .רוב קהילות המזרח החדשות נוסדו על ידי סוחרים יהודים שיצאו מבגדאד להודו, ומשם, בחיפוש אחר עולם חדש ומקורות פרנסה
חדשים, מצאו ארצות ומדינות אחרות להתגדר בהם ולקיים את עסקיהם. ככל הנראה נפאל לא הייתה מדינה אטרקטיבית לסוחרים היהודים אשר היו זקוקים לקרקע פורייה לפתח את עסקיהם וכח אדם אשר יהיה מסוגל לעבוד למענם ובעיקר
לרוכשים פוטנציאלים בעלי ממון אשר לא נמצאו בנפאל סימנים יהודים.
למרות שלא הייתה מעולם קהילה יהודית בנפאל, יש מספר
סימנים מעניינים הרומזים על קשר כל שהוא עם יהודים ויהדות, למרות שלא ניתן לפענח סימנים אלו בברור.
בהודו ונפאל ובארצות נוספות במזרח בהם ההינדואיזם היא הדת השלטת, נהוגה עד היום החלוקה למעמדות – קאסטות. הקאסטות, הן קבוצות שונות של אנשים, המופרדות זו מזו וסגורות בתוך עצמן לפי קטגוריות ומעמד המבדיל ביניהן. הקאסטה הראשונה היא מעמד הכוהנים הממונים
על הדת ועל הסדר החברתי והם בעלי המעמד הגבוה ובעלי זכויות
רבות (ברהמינים). הכת השנייה הם אנשי הצבא (קשאטריות),
המעמד השלישי הם סוחרים ובעלי אחוזות (וישיות) והקאסטה
הרביעית הם הפועלים ובעלי מלאכה (שודרות). הכת האחרונה
היא הנמוכה ביותר, והם המנודים או הטמאים, זהו מעמד שאין
לו כל מעמד.
קיימת תזה מאד מעניינית באשר למקורה של החלוקה לקאסטות בהודו ובנפאל, הקושרת את ראשוני התושבים עם ראשיתו של העם היהודי.
מנשה בן ישראל (1604 – 1657) כותב בספרו "נשמת חיים", שעל פי דברי הזוהר, בני הפילגשים של אברהם נשלחו ל"ארץ קדם" והגיעו למזרח. על פי הזיהוי שלו, ארץ קדם היא ארץ הודו, אשר ממנה הגיעו גם ראשוני תושבי נפאל. כאשר בני הפילגשים נפרדו מאברהם אבינו לפני יציאתם לדרך, הוא נתן להם שמות אשר שמרו על מעמדם והתברכו בהם. האגדה
מספרת שהם אלו אשר יצרו את המעמדות והקאסטות במזרח
ומיקמו את עצמם במקום הכי גבוה, ותחתיהם מעמדות אחרים
אשר יכלו לעבוד עבודות פשוטות למענם. מכאן מקור השם
שהכת הגבוהה ביותר בין הקאסטות נקראים "ברהמנים"
מלשון ברהמה, אברהם. ואכן יש עד היום אמונות ורעיונות
עומק פילוסופים בין הברהמנים הדומים לאמונת אברהם אבינו.
ישראלים בנפאל ובמזרח
תיירים רבים פוקדים את נפאל מידי שנה (כ-300,000 בשנה), כל אחד בחיפוש אחרי ה"שנגרי – לה", גן העדן הפרטי שלו. מבין המטיילים כ-20,000 ישראלים מגיעים כל שנה לטיולים בנפאל ובדרך כלל נשארים בה לפרקי זמן ארוכים, כך נוצרת "קהילה ישראלית" והעברית הופכת להיות גם היא שפה מדוברת ברחובות קטמנדו, בכפרים הנפאלים ובהרי ההימלאיה. נדמה שהביקור במזרחו של עולם, איננו מונע מתנאי מזג אוויר או מהמחירים הנמוכים בלבד, אלא יש בו גם מימד יותר משמעותי ועמוק של חיפוש, של ניסיון לגלות עולם אחר, של ניסיון לגלות את עצמך, להתחבר אל עצמך. מעין ניסיון לענות בעיקר על הצרכים המטאפיזיים יותר מאשר הצרכים הפיזיים. אולם יותר מכל, נדמה שהנוהרים למזרח, מבקשים להכיר ולהתחבר לעולם שונה המונע מתרבות וערכים השונים לחלוטין, ואף הפוכים לתרבות המערב.
אין ספק שהעולם המערבי הוא עולם רציונאלי, לוגי ומסודר. אולם הוא גם עולם יותר קר ומנוכר אשר לא תמיד מצליח
להחיות את האדם ולתת לו כוחות רוחניים ונפשיים. העולם המזרחי, הוא יותר מיסטי, פחות מסודר, אבל גם יותר חם
ורגשי ומטבעו יוצר יותר אפשרות של חיבור אל עולם זה וממילא אל האדם עצמו.
בית חב"ד וקהילת הישראלים
מרכזה וביתה של הקהילה הישראלית בנפאל הוא בבית חב"ד בקטמנדו, עיר הבירה של המדינה. בית חב"ד שוכן בלב רובע הטאמל, רובע התרמילאים בעיר ומושך אליו ישראלים רבים. בית חב"ד המקומי הוא קטן בגודלו, אבל אלפי ישראלים מגיעים אליו במשך השנה. נדמה שקירותיו עשויים גומי ומתרחבים כאוהל כאשר באים עוד ועוד ישראליים יישר משדה התעופה לבית חב"ד. הרב חזקי וחני ליפשיץ (העומדים בראש בית חב"ד המקומי), מקבלים את הישראלים בידיים פתוחות, ללא כל הבחנה, כולם מקבלים יחס חם ואישי.
הכתבה באדיבות עלון שבתון