הקשר היהודי: אודסה

בתי יתומים עם צוות מסור שמשמש משפחה, בתי ספר וגנים מושקעים שנותנים הזדמנות להצליח וחתונה מרגשת במימון הצוות לבוגרי המקום. במוסדות 'תקווה' של הקהילה היהודית באודסה שבאוקראינה פותחים שנת לימודים: "העבודה שלנו היא להציל את הילדים האלה"

36 שעות אחרי שנחַתי לראשונה בחיי באודסה והגעתי למוסדות הקהילה היהודית, ושעה לפני הטיסה שתחזיר אותי לארץ, הדמעות שחנקו את גרוני לאורך כל המסע הזה פרצו החוצה. זה לא קרה כשהחזקתי בידיי את מינה (שם בדוי כמו שאר שמות הילדים בכתבה), בת שלושה חודשים, שגדלה בבית הילדים היהודי "תקווה אודסה" מגיל אפס, או כששיחקתי עם מוטי בן השש שהושאר כצרור עטוף בפתח בית הילדים בגיל עשרה ימים. זה לא קרה גם בטקס פתיחת שנת הלימודים, שבו פגשתי עשרות ילדים חמודים שהם ומשפחתם גילו מחדש את יהדותם בזכות הקהילה ובית הספר.

היה זה בעת שדני ונטאשה, שני יתומים שגדלו בבית היתומים, הובלו לחופה. נטאשה התייתמה משני הוריה שנפטרו בהפרש של שנתיים ממחלת הסרטן. הוריו של דני לא היו מסוגלים לגדלו, ולא שמרו על קשר. באין הורים, מי שליווה אותם לחופה היו אחותה של נטאשה וגיסה, וזוג חברים טובים.

שישה צעירים עמדו בחופה, לבושים בחגיגיות, בטוחים בעצמם, משכילים, כל אחד מהם עולם ומלואו, והמחשבות מאין הם הגיעו ואיזה עתיד היה מצפה להם בלי בית היתומים ובית הספר היהודי המקומי, לא נתנו מנוח. את החופה ערך הרב שלמה בקשט, רבה החרדי־ליטאי של אודסה והאיש שאחראי למהפכת היהדות במקום. בברכה אחרונה כובד הרב רפאל קרוסקל, העומד בראש מוסדות 'תקווה', מוסדות החינוך של הקהילה.

שני האחרונים מכונים בקרב הקהילה היהודית בעיר השלישית בגודלה באוקראינה, "הניסים של אודסה". הם הנס של דני ונטאשה, של מינה ושל מוטי ושל אלפי ילדים שגידלו במוסדותיהם לאורך השנים. בלעדיהם סביר להניח שגורלם של אותם ילדים היה מסתיים כמו רבבות הילדים הבודדים האחרים באודסה – זנות, פשע וסמים. הם גם אחראים לכך שלכל ילד יהודי בעיר בכל גיל, מינקות ועד אוניברסיטה, ישנה מסגרת יהודית מתאימה.

לרגל פתיחת שנת הלימודים יצאתי עם משלחת של עשר נשים נוספות כדי ללוות את היתומים מבית הילדים לטקס פתיחת שנת הלימודים, ולהכיר את הקהילה היהודית במקום. זכיתי ללוות את אולה ונסטיה, בנות התשע והעשר, ביומן הראשון. עטויות תלבושת חגיגית וקוקיות מסודרות בסרטים לבנים ענקיים, הן סיפרו לי בעברית משולבת באנגלית וברוסית מתורגמת על החיים בבית הילדים, וביקשו שלא אספר לאף אחד אבל ש"הן ממש התגעגעו לבית הספר ולחברות". את מקומם של ההורים המלווים את ילדיהם מילאנו אנו. בטקס המרגש קיבלו הבוגרים מסיימי התיכון את ילדי כיתה א', ותלמידי הכיתה הגבוהה רקדו, שרו והציגו הצגות על הווי בית הספר. הטקס נחתם בשירת התקווה.

תחושה של בית

התקווה לא תמיד הדהדה ברחובות אודסה. עד 1890, כשלושים אחוז מתושבי העיר היו יהודים, ולמעשה הייתה זו הקהילה היהודית הגדולה ברוסיה. במאה ה־19 התגבשה באודסה תנועת ההשכלה היהודית, ובסוף המאה היא נעשתה בסיס תמיכה חשוב ברעיונות הציונות. בעיר פעלו מלומדים וסופרים עבריים בולטים ובהם מנדלי מוכר ספרים, אחד העם, חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי ויוסף קלוזנר. כיום פזורים ברחבי העיר שלטי הנצחה לזכר חלקם. לאחר הפרעות שהתחוללו נגדם במאה ה־19 ולאחר מלחמת העולם הראשונה, עזבו רבים מתושבי העיר היהודים לארה"ב ולארץ ישראל. למרות הפוגרומים גדלה האוכלוסייה היהודית בעיר בזכות היהודים שהגיעו מהאזורים הכפריים. רבים מתושבי העיר הושמדו בשואה, אך בכל זאת נותרה במקום קהילה יהודית.

בין שנות השבעים לשנות התשעים היגרו רוב יהודי אודסה לישראל, לארה"ב ולמדינות מערביות אחרות. כיום חיות במקום 45 אלף משפחות יהודיות. הרב שלמה בקשט הגיע לאודסה עם רעייתו כצעיר ג'ינגי חדור להט לפני 25 שנה, נתקל בשממה רוחנית והחליט להקים במקום בית ספר יהודי. כשהבין שלחלק מהילדים אין לאן לחזור אחר הצהריים, הוא פתח עבורם בית יתומים. זקנו הג'ינג'י כבר הלבין, אבל המרץ לא פחת. הרב רפאל קרוסקל הצטרף אליו לפני 19 שנים. יחד ייסדו השניים את מוסדות 'תקווה' הכוללים בתי ילדים, בית ספר יסודי, בית ספר תיכון ואפילו אוניברסיטה יהודית.

בית הילדים הוא בית לילדים היהודים באודסה שאין מי שיגדל אותם, חלקם יתומים מאב, מאם או משניהם. אחרים נולדו להורים שלא מסוגלים לגדלם – הורים מכורים לסמים ולאלכוהול, אמהות שעוסקות בזנות או הורים מעוטי יכולת כלכלית. במדינה שבה רבע מהאוכלוסייה מוגדרת ענייה, ובמקביל המדינה מעודדת ילודה במענקים נדיבים (כ־ 2,000 דולר, הנחשבים להון עתק במונחים מקומיים), התוצאה היא אלפי ילדים נטושים.

את היהודים שבהם מקבצת 'תקווה' אל בתי הילדים שלה כדי להעניק להם עתיד טוב יותר. בתי הילדים מחולקים לארבעה: תינוקות, ילדים, נערות ונערים. לפי החוק האוקראיני, הילדים שגרים ב'תקווה', מוסד שאינו ממשלתי, אינם בני אימוץ. כדי שיוכלו לאמץ אותם צריך להעביר אותם לבית יתומים ממשלתי. בית יתומים במזרח אירופה הוא מקום שלא הייתם רוצים להיכנס אליו: אוכל פעם ביום, דליים לעשיית הצרכים ואלימות יומיומית.

אחרי שנה וחצי בבית היתומים הממשלתי אפשר לאמץ את הילדים, אך הם נכנסים לרשימת אימוץ ממשלתית כך שאין שום ערובה שיהודים הם שיאמצו אותם. ב'תקווה' העובדים מתפקדים כאם ואב לילדים ושומרים על יהדותם. לא פחות משלושים אנשים מטעם הקהילה היהודית באודסה עסוקים במציאת ילדים יהודים הזקוקים למחסה. את חלקם הם מוצאים ברחוב ממש, אחרים מגיעים מסבא או סבתא חולים שאינם מסוגלים לטפל בהם או מבתי יתומים ממשלתיים.

קטיה בת השמונה מספרת לי שהיא זוכרת שסבתה הביאה אותה לבית הילדים. "את אימא שלי אני לא מכירה", היא אומרת בהשלמה. "סבתא שלי הייתה זקנה מאוד מאוד, ולכן היא הביאה אותי לפה". כל ילד הוא סיפור בפני עצמו, ועל כל אחד מהם נלחמים. "אנחנו במרוץ נגד הזמן להציל אותם", אומר הרב רפאל קרוסקל. "קרה שהצלנו שני ילדים ונתנו להם מחסה, האחד בן שמונה והשני בן עשר, אבל את האחות שלהם בת ה־13 שכבר הייתה בהיריון לא יכולנו להציל. הפסדנו דור".

כל ילד שנכנס למוסדות עובר וידוא יהדות באמצעות מסמכים המעידים על יהדותו. "אנחנו משתדלים להסתמך על מסמכים שניתנו עד שנת 1991, כי אז כבר החלו לזייף מסמכים", אומר קרוסקל. בסופו של דבר רבע מהילדים בבית הילדים הם יתומים, השאר נטושים או כדברי קרוסקל "היו שמחים להיות יתומים".

רגע לפני הכניסה לבית הילדים הראשון אני לוקחת נשימה, בטוחה שאתקל בבית יתומים מהספרים של דיקנס. אבל הבית מפתיע לטובה. רצפת פרקט חמימה מקבלת את הבאים, שטיחים נקיים ווילונות תואמים יוצרים תחושה ביתית. הכול מצוחצח ונקי, מספר אנשי הצוות ביחס לילדים גבוה מאוד, וכולם לבושים היטב. הילדים, כמו ילדים בכל העולם, מתנפלים על המתנות שהבאנו איתנו, ומנשנשים בשמחה 'פסק זמן' ישראלי ו'מקופלת'.

התינוקת הקטנה ביותר שנמצאת ב'תקווה' היא מינה, תינוקת יפהפייה בעלת שיער שחור ועיניים כחולות גדולות, רק בת שלושה חודשים. גורלה נקשר בגורל בית היתומים עוד לפני שנולדה. כאשר אמה נדרשה לשלם על הניתוח הקיסרי שנצרכה לו, היא הרימה טלפון אל האנשים היחידים שידעה שיעזרו לה, ושאצלם הפקידה את בנה הגדול יותר רק לפני שנה וחצי. ב'תקווה' שילמו על הניתוח, והאם, שלא רצתה ואיננה מסוגלת לגדל ילדים, מסרה את בתה בת היום. בבית היתומים הקצו לה חדר נפרד עם אחות צמודה שדואגת לכל מחסורה. אני נכנסת להציץ בחדר, ורואה שידת החתלה עם כל תכשירי הפינוק לתינוקות טריים. כשתגדל מעט, תשתלב עם שאר התינוקות. תינוקת נוספת, בת 11 חודשים, הגיעה למקום אחרי שאנשי 'תקווה' הוזעקו לבית חולים פסיכיאטרי בעיר שבו אושפזה אישה יהודייה. בבית החולים חיפשו מקום שיטפל בתינוקת שלה, ופנו אליהם.

95 אלף ילדים באוקראינה נמצאים בבתי יתומים. בגיל 16 הם צריכים לעזוב את המוסדות. הסטטיסטיקות מראות שרובם מוצאים עצמם במעגל של זנות, סמים ופשע. אחוז גבוה מהם מתאבדים בסופו של דבר. ב'תקווה' מנסים ומצליחים לשנות את הסטטיסטיקה. "אנחנו דואגים לילדים מכל הלב", אומר קרוסקל, "הצוות כאן מסור בצורה לא רגילה. אכפת להם שהילדים יקבלו כמה שיותר אימא ואבא ממי שהם לא ההורים שלהם. הם מקבלים חיבוק, חום ואהבה, טיפול פיזי וטיפול פסיכולוגי כדי לטפל בטראומות שעברו".

חלק מהילדים שומרים על קשר עם הוריהם, ומבקרים אותם כמה פעמים בשנה בהמלצת הפסיכולוגים המטפלים בהם. לא מזמן כשאחד הילדים ביקר בביתו, שכחה אותו אמו והשאירה אותו בבית בלי אוכל ושתייה. הוא טיפס למרפסת השכנים כדי לחפש אוכל. השכנים קראו לשירותי הרווחה, ואלו העבירו את הילד לבית היתומים הממלכתי. רק לאחר מאבק חזר הילד לבית הילדים של 'תקווה'. "ייקח שנים לשקם את הנזק הנפשי שנגרם לילד מכל הפרוצדורה", אומר קרוסקל בצער.

ילדים רבים בבתי הילדים סבלו מתסמונת אלכוהול עוברי מכיוון שאמותיהן שתו בזמן ההיריון. בבית היתומים מטפלים בהם מבחינה רפואית ודואגים לכל מחסורם. במקרים נדירים הועברו ילדים לטיפול רפואי בישראל. במהלך השעות הרבות שבהן דילגנו עם הרב בקשט והרב קרוסקל בין המוסדות השונים נפעמתי לגלות שהם מכירים כמעט כל ילד בשמו. חלק מבוגריהם נישאו ומתגוררים בקהילה, והם מכירים גם את שמות ילדיהם ממש כאילו היו נכדיהם הפרטיים. 700 בוגרים נמצאים בארץ ורבים מהם הקימו משפחות.

"אנחנו נשארים ההורים שלהם", אומר קרוסקל. "תמיד שואלים אותי עד איזה גיל אתה מטפל בהם, ואני עונה בשאלה: 'עד איזה גיל הורה מטפל בילד שלו?'". לא מזמן צלצל הטלפון שלו בארבע לפנות בוקר, ועל הקו היה בוגר נרגש שרק רצה לעדכן אותו שנולד לו בן. "לפעמים הם מתקשרים לעדכן שילד שלהם צריך לעבור ניתוח או שפוטרו מהעבודה. אנחנו הכתובת שלהם, אין להם מישהו אחר".

כשאני שואלת את קרוסקל מה בכל זאת הקושי שלהם, הוא נאנח. "הקושי המרכזי הוא הילדים שהספיקו לעבור טראומות רבות בחיים שלהם, והגיעו לכאן בגיל מבוגר מדי מכדי שנוכל להציל אותם. זה משבר גדול מאוד לראות ילד בן 12-13 הרוס מבפנים, ואנחנו לא יכולים לשקם אותו".

מרוץ נגד הזמן

בקשט הגיע לכאן לפני 25 שנה, כשהיה בן 33. לא ברור כיצד האברך הירושלמי הצליח לראות למרחוק ולהבין כי יום יבוא ותעמוד כאן מחדש קהילה מפוארת. "מהר מאוד הבנתי שהמשימה כאן היא לא רק להציל ילד ועוד ילד, אלא להקים קהילה. הרסו כאן יהדות שלמה, דבר שאי אפשר לתאר. תרבות שלמה נכחדה. השואה הותירה כאן אדמה חרוכה מכל הבחינות. אני אומר לשליחים שבאים לכאן 'יש אנשים שלומדים היסטוריה, ויש אנשים שעושים היסטוריה'. כל מי ששותף למפעל הזה עושה תיקון היסטורי".

הוא ורעייתו חסי גידלו במקום חמישה ילדים, שחוו עם הוריהם את כל הקשיים הכרוכים בהקמת קהילה יש מאין. כיום הנשואים שבהם מתגוררים בארץ, והמשפחה מתראה בישראל ובאודסה. "גידלנו כאן חמישה ילדים, וברוך השם חמשתם חברים טובים שלי", אומר בקשט. "הם שילמו מחיר, בעיקר בשנים הראשונות להקמת הקהילה. לא היו כאן מוסדות חינוך, והם נשארו בארץ עם אשתי. בכל שבוע חמישי חזרתי לארץ. פעם בשבוע קיימנו שיחת טלפון דרך מרכזייה, בשיחה שהזמנתי מראש. אבל אני לא מרגיש שנגרם להם נזק. כאשר הורה מעורב רגשית בחיים של הילדים שלו, המרחק הפיזי מזיק פחות. אנחנו חברים אמיתיים וזה לא תמיד קורה, גם כשההורה והילד גרים באותו בית. השתדלנו מהרגע הראשון לצקת בהם גאוות יחידה, כך שהם ירגישו שהם חלק ממשהו גדול. בעיניי הילדים שלנו הם 'חיילים אלמונים', הם נלחמו כאן אבל לא קיבלו הכרה על כך".

באופן ייחודי, את הקהילה באודסה מנהיגים ליטאים. במקום פועלת גם קהילה של חב"ד, בהנהגת הרב אברהם וולף. גם ראשי הקהילה הם ליטאים, וכך גם הזוגות ומשפחות השליחים המגיעים מהארץ. באודסה, את הקפדנות הליטאית מחליפה פתיחות גדולה והבנה כי כדי לקרב ליהדות צריך להושיט יד. "אצל הליטאים יש תמיד ביקורת על חב"ד", אומר לנו שלא לציטוט אחד השליחים. "אבל אני חושב שמי שלא עושה לא יכול להעביר ביקורת. הקהילה כאן לפחות עושה, ועושה הרבה".

בטקס פתיחת שנת הלימודים רקדו נערות, ואף אחד מהרבנים לא קם. נערות לא יספגו הערות על צניעות, ובכלל ישנה פתיחות דתית גדולה. הרב קרוסקל מגיב בחיוך כשאני מספרת לו שבישראל אפילו ב'בני עקיבא' מתרחשים היום מאבקים סביב שירת נשים וריקודים. "פעם ביקר פה רב גדול והוא אמר לי משפט שנחרט אצלי: 'יש דברים שאתה עושה בחדר מיון, שאתה לא יכול לעשות במחלקה רגילה'. אנחנו נמצאים כאן בהצלת נפשות, בעיקר פיזית אבל גם רוחנית, והעבודה שלנו היא לעשות מה שמוטל עלינו כדי להציל את הילדים האלה. פעם ניגש מישהו אל החזון איש והתלונן שבמוסד חרדי לבנות יתומות ניצולות שואה הן שרות בקול גבוה מדי, וגברים בחוץ שומעים אותן. החזון איש ענה לו: 'בנות שעברו את השואה מצליחות לשיר? ברוך השם!'"

בערב שנערך לכבוד המשלחת שהגיעה מהארץ ניגנו הבנות בפסנתר ובגיטרה, שרו ורקדו. ניכר כי מדובר בהשקעה של שנים ולא במופע שהוכן באופן חד פעמי. "אנחנו מנסים לתת לילד הרגשה שהוא יכול לעשות הכול", אומר בקשט. "לא כולם מוכשרים בלימודים אחרי הטראומות שעברו, אבל אנחנו רוצים לתת להם את כל האפשרויות בעולם, ושיוכלו לחוות הזדמנויות כמו ילדים אחרים בגילם, ואפילו יותר".

מי שיזמה את הבאת משלחת הנשים לאודסה היא חיה יוסקוביץ, מנהלת רשת בתי הספר היהודיים 'שמע ישראל' המונה 14 בתי ספר בברית־המועצות וארבעה בתי יתומים. בין היתר היא אחראית גם על בתי הספר של 'תקווה' באודסה. יוסקוביץ רואה חשיבות בחיזוק הקשר בין ישראל ליהדות העולם. "לפני 25 שנה הבין זבולון המר בהיותו שר החינוך את חשיבות הקשר עם יהדות ברית המועצות. אחרי נפילת חומות הברזל היה צורך לעשות ריסטרט. בשונה ממקומות אחרים, בברית המועצות היה נתק ולקח זמן עד שיהודים העזו לומר שהם יהודים ועד שנפתחו בתי ספר יהודים".

במה מתבטא כיום הקשר בין מדינת ישראל למוסדות החינוך באודסה?

"בשנים האחרונות הפרויקט העיקרי הוא מורים שליחים מהארץ. לצערי, עם הזמן רוב התקציב לפרויקט הזה קוצץ וחבל. לפני עשר שנים היו שמונים שליחים בברית המועצות, היום אנחנו עומדים על ארבעים שליחים ישראלים, ובאודסה פועלים ארבעה שליחים. החיבור הזה חשוב מאוד. חשוב שמדינת ישראל תדאג לילדים האלו ולזהות היהודית שלהם. הרב בקשט והרב קרוסקל דואגים להם, אבל הם לא הילדים שלהם, אלא של כל העם היהודי".

במסגרת חיזוק הקשר למדינת ישראל, יוסקוביץ יוזמת תוכניות סטודנטים הבאים לבקר בארץ, מחנות קיץ בישראל, העשרה בנושא חגים ומסורת בבתי הספר ועוד. עלות הפעילות של מוסדות 'תקווה' בשנה נעה בין 8 ל־9 מיליון דולר, סכום עתק, בלי שום תמיכה ממשלתית. "אנחנו מקבלים תרומות מאנשים טובים מכל העולם – אנגליה, דרום־אפריקה וארצות־הברית. אנשים שאכפת להם ומרגישים את כובד האחריות אף שהם לא גרים כאן". אומר קרוסקל. "רוב הכסף מגיע מאנשים בלי שום רקע אוקראיני ששומעים על ילד יהודי בצרה ומחליטים לעזור".

'הקרן לידידות' של הרב יחיאל אקשטיין מממנת חלק גדול מן הפעילות. מוחם ולבם של שני הרבנים עסוק כל הזמן בדאגה לילדים, אבל הדאגה האמתית שלהם היא הילדים שאליהם לא הגיעו. "אני כל הזמן חושב על הילדים שנשארו מאחור", אומר קרוסקל. "על פי יוניצ"ף, סוכנות האו"ם לילדים, יש מעל 100 אלף ילדים ברחובות אוקראינה. להערכתנו לפחות 2,500 מהם יהודים. זה אומר 2,500 ילדים שצריכים את העזרה שלנו. הקיץ הסתיים, ומפחיד לחשוב שכל כל הרבה ילדים נמצאים במינוס 10 ו־15 מעלות. אנחנו כל הזמן במרוץ נגד הזמן, להציל עוד ילדים".